<h1>ארחות חיים הלכ' שתופי מבואות סימן ל"ד</h1>
<h2>דף ו.</h2>
ועירוב זה אינו אלא משום היכירא כלומר כשם שכלנו מעורבין באוכל זה ויד כלנו שוה בו כך יד כלנו שוה בכל מקום שאחז כל א' וא' לעצמה והרי לכלנו רשות א' ואז לא יבאו לטעות ולומר שמותר להכניס ולהוציא מר"הי לר"הר ומר"הר לר"הי ולשדות ולמדברות ודבר זה תקנת שלמה ובית דינו כי דין תורה הוא שכל חצר שיש בה שכנים הרבה כל אחד ואחד מותר לטלטל מביתו לחצר ומן החצר לביתו מפני שכל החצר רשות היחיד הוא ור"הי מותר לטלטל בכלה וכן נמי מבוי שיש לו לחי או קורה כל בני המבוי מדין תורה מותרין לטלטל מחצרות למבוי וממבוי לחצרות שכל המבוי ר"הי וכן הדין בעיר המוקפת חומה גבוהה י' טפחי' שיש לה דלתות שננעלות בלילה שכלה ר"הי. אבל שלמה ובית דינו תקנו שיהא אסור לטלטל לכל ר"הי שיש לה חלוק' בדיורין א' חצר וא' מדינה עד שיערבו כלה מע"ש וכן יושבי אהלים או סוכו' או מדינה שהקיפוה מחיצה אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כלה והתקנה היתה להיכרא שלא יחשבו העם ויאמרו כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחבות המדינה ולשוקיה כך מותר להוציא אל השדות ואל המדברות הואיל והם רשות לכל ויחשבו שאחר שהחצרות הם רה"י שמותר להכניס ולהוציא מר"הי לרה"ר אבל אחר שעירבו אין לחוש על זה שנראה בזה כמו שיד כלן שוה.
